השפעה נצחית וחיזוי העתיד

אנסה להסביר מדוע החשיבה על הנצח, מנקודת מבט מוסרית, משאירה אותנו חסרי אונים ומה בכל זאת ניתן לעשות.

השאיפה ההשלכנית היא לחיות חיים בהם התרומה לעולם גדולה מהנזק. כמוה גם השאיפה האקולוגית או האלטרואיסטית. כבניסיון להגשים את השאיפה הזו, רוב האנשים מנסים לסגל מנהגים פחות מזיקים (למשל לייצר פחות פסולת, או להשתמש בתחבורה ציבורית במקום פרטית), ולפעמים גם לבצע מעשים אקטיביים של תרומה לעולם (התנדבות חברתית, קידום יוזמה אקולוגית וכו'). אך כל אלו מתגמדים אל מול ההשפעות האמיתיות שלנו על העולם, הן צריך להתמקד: ההתרבות שלנו.

לא חשוב כמה אתנדב ואפעל למען העולם, כמה אחסוך במים ובחשמל ובצריכה בכלל, כמה צמחים אגדל וכמה אמחזר. כל המנהגים הללו יחלפו איתי, כשאמות – כלומר, אם נהיה מאוד אופטימיים, הם יתקיימו עד 100 שנה. וזהו. האנושות תמשיך להתקיים אחריי עוד אלפי, עשרות-אלפי, מיליונים, ואולי גם עשרות מיליונים, מאות מיליונים ואפילו מיליארדים של שנים. אלו פרקי זמן שאנחנו לא מסוגלים לדמיין בכלל. אנחנו יכולים לדמיין את האדם הקדמון הלקט-צייד שחי לפני 10,000 שנה כדי לקבל איזשהו מושג של סדר גודל. ובין כל האנשים הללו שימשיכו להתקיים – יהיו גם הצאצאים שלי, ושל כל אדם אחר שבוחר להביא ילדים לעולם. ההשפעה המצטברת שלהם על העולם היא, בפוטנציאל, השפעה אינסופית אל מול ההשפעה שלי בחיי. גם אם נניח שהאנושות קרובה לסוף ואנחנו נכחד עוד 10,000 שנה – גם אז אנו מסיקים שההשפעה שלי על העולם במהלך חיי היא פחות מאחוז אחד מההשפעה המצטברת של צאצאיי העתידיים.

למעשה היא הרבה פחות מאשר אחוז אחד, מפני שמספר הצאצאים שלי גדל בקצב אקספוננציאלי: אם נניח שלכל אדם יהיו 2 ילדים, אז מספר הצאצאים שלי בכל דור גדל פי 2, ותוך 20 דורות כבר מגיע למיליון צאצאים. אל מול אלו, ההשפעה המיידית שלי במהלך חיי היא כה זניחה, עד שזה כמעט מצחיק להתמקד בה יותר מאשר בהשפעה שלי דרך הדורות הבאים (אם כי כן צריך להתמקד גם בה). ומה ההשפעה הצפויה שלי דרך הדורות הבאים? התשובה לכך מורכבת.

לפעמים, נהוג לחשב בפשטות את ההשפעה שלי לפי ההשפעה הממוצעת של אדם, כפול מספר הצאצאים הצפויים שלי עם התחשבות במרחק הדורות ממני (כלומר, אני "אחראי" על חצי מכל ילדיי – כי יש להם שני הורים – ועל רבע מכל נכדיי ועל שמינית מכל הנינים שלי וכו'). כך מגיעים לכמות נזק אסטרונומית. אלא שהחישוב הפשטני הזה לוקה בשתי בעיות עיקריות: ראשית, הוא מתייחס לאדם הממוצע. בכמויות כאלו, גם חריגה מינורית מהממוצע יכולה להיות משמעותית. באופן מפתיעה, מספיקה נטייה קלה לכיוון של צמצום ילודה כדי שההשפעה שלי על כמות האנשים תהיה שלילית, ולא חיובית: אם לזוג ממוצע בחברה שלי יש 3 ילדים, ואילו אני מתעקש שיהיו לי רק 2 ילדים ואחנך אותם כך שגם לכל אחד מהם יהיו רק 2, אז תוך שני דורות כבר גרמתי בממוצע לכך שיהיו פחות אנשים בעולם (כי בת זוגי, אילו לא הייתי קיים, בסבירות גבוהה הייתה יולדת יותר ילדים. וכך גם בני/בנות זוגם של ילדיי). ואם הממוצע בכלל האוכלוסייה הוא הוא 2.1 ילדים, אז תוך 4 דורות ההשפעה הממוצעת שלי על כמות האנשים בעולם היא השפעה שלילית. לכן, ההנחה שכל עוד אני מביא ילדים לעולם אני גורם לכך שיהיו יותר אנשים בעולם – היא לא בהכרח נכונה.

דוגמה אחרת לחריגה מהממוצע היא החריגה מאורח החיים הממוצע, וכאן אנו רואים שבחירת הרגלים היא דווקא כן משמעותית, אבל רק כל עוד היא עוברת הלאה. נניח שמצאתי דרך להפחית את נזקיי לטבע באחוז אחד בלבד. עדיין אני גורם לנזקים רבים, ששקולים ל-99% מנזקיו של האדם הממוצע בחברה שלי. אך אם נסתכל 8 דורות קדימה, ונניח שלי ולכל צאצאיי היו בדיוק 2 ילדים, אז יש לי 254 צאצאים מהדור הצעיר ביותר. לעומת זאת, כמות האנשים הממוצעת שהוספתי לעולם (אם נניח שממוצע הילודה הכללי הוא 2 ילדים, בדיוק כמו שלי), היא 1, לפי הנוסחה להתחשבות במרחק הדורות (כי אם לא הייתי קיים, אז בממוצע כל אותם בני/בנות זוג שלי ושל צאצאיי היו מולידים ילדים עם בני זוג אחרים, ובממוצע היו להם 253 צאצאים). נניח שכל הצאצאים שלי ירשו ממני את אורח החיים שלי (הנחה שהיא, כמובן, מוגזמת). פירוש הדבר הוא שבאותה הנקודה בזמן, גרמתי נזק בכמות של 99% אך הפחתתי נזק בכמות של 253%, ולכן בסך הכול הפחתתי נזק בכמות של 154% מהנזק של האדם הממוצע. החישוב הזה מאוד פשטני, אבל הוא מדגים לנו איך גם אם אנחנו מגדילים את כמות האנשים בעולם ומניחים שכולם מזיקים לטבע, מספיקה חריגה קלה מהממוצע כדי שבסיכום הכללי התרומה שלנו לטבע תהיה גדולה מהנזק.

החישובים מסתבכים יותר כשאנחנו שואלים מה ההסתברות שבאמת הצאצאים שלי יירשו את אורח החיים שלי, מה ההסתברות שמישהו מהם ישפיע על אדם אחר, וכו'. אך קיים שיקול נוסף שמסבך את התמונה במיוחד, והוא הבעיה השנייה בחישוב הפשטני של הנזק המצטבר: המציאות שלנו משתנה, ואיתה גם ההשפעה של האדם על הסביבה. השיקול הזה פועל לכל הכיוונים: מצד אחד, ייתכן שככל שיחלוף הזמן כך הניצול שלנו את הטבע יגדל ואיתו גם הנזקים שלנו, ולכן כמות הנזק העתידית שלנו תהיה גדולה אף יותר מהכמות האסטרונומית שבחישוב המקורי. מהצד השני, ייתכן שהטכנולוגיה דווקא תאפשר לנו לצמצם את הנזקים שלנו (למשל ע"י שימוש באנרגיה מתחדשת או בטכנולוגיה של מיחזור) ולכן כמות הנזק בפועל תהיה קטנה בהרבה. מהצד השלישי, ייתכן שנגיע מתישהו למצב בו האדם שולט בכדור הארץ עד לכדי מצב בו אין פיסה אחת של טבע פראי (גם אם זה ייקח 100,000 שנה), ובמצב זה כל אדם נוסף שיתקיים דווקא יגדיל את השפע הביולוגי שבסביבתנו, כי ממילא המינים שיהיו קיימים אז יהיו רק מינים שנעזרים באדם. מצד אחד, ייתכן שהמסר האקולוגי שאעביר לדורות הבאים יתפתח למעשים הרבה יותר משמעותיים, כי בעתיד יהיה להם יותר מבחר ולכן יותר חופש לבחור איך החיים שלהם ייראו, ומהצד השני ייתכן שלא תהיה משמעות לאורח החיים שלי כי ממילא אורח החיים יהיה שונה וגם ההשפעה שלנו (למשל, אם הפחתי את הנזק שלי ע"י צמצום השימוש ברכב – ייתכן שהבחירה הזו לא תהיה רלוונטית בעתיד מפני שממילא לא יהיו יותר רכבים מזהמים).

אין לנו שמץ של מושג ירוק איך לדמיין את העתיד. גם מי שמנסה לחזות מגמות יכול להסתכל לכל היותר לטווח הקצר: נכון שהמודעות לנושאים האקולוגיים גוברת כרגע, אך ייתכן שהמגמה הזו תימשך כמה עשורים, מאות, ואם יהיה לנו מזל גם אלפי שנים – ולאחר מכן תהיה התדרדרות שתימשך מיליוני שנים. או, ייתכן שכל הטכנולוגיה שאנחנו מכירים מזיקה רק היום, כשהיכולות שלנו מוגבלות, אבל בעוד כמה אלפי שנים כבר לא תהיה סיבה לאף אחד לגרום שום נזק סביבתי. לכן אנחנו נשארים חסרי אונים אל מול האינסוף. ככל שנסתכל על נקודת זמן רחוקה יותר, כך ההשפעה הפוטנציאלית שלנו תהיה גדולה יותר, כמעט אינסופית, לטוב ולרע. ההשפעה שלנו דרך הצאצאים יכולה להיות גדולה פי כמה מיליונים או מיליארדים מההשפעה המיידית שלנו במהלך החיים, ואנחנו אפילו לא יכולים לדעת האם כיוון ההשפעה הוא חיובי או שלילי. ובכל השיקול הזה עוד לא התייחסנו לאירועים חריגים, למשל – האם מישהו מהצאצאים שלי יגרום למהפכה או לשינוי היסטורי משמעותי אחר.

יש מי שיגידו שאורח החיים שלנו כן משפיע על העתיד, מפני שהוא משפיע דרך דוגמה אישית. אך גם ההשפעה הזו, לבדה, קטנה מאוד: ראשית, השפעה רק דרך דוגמה אישית תמיד תישאר מצומצמת, מפני שלכולם יכולה להיות השפעה זהה. למשל, לנכדים שלי יהיו 4 סבים/סבתות. איש לא הבטיח שהם יאמצו דווקא את אורח החיים שלי. לנינים של הנינים שלי יהיו כבר 64 אבות קדמונים מהדור שלי, וכך הלאה. שנית, ייתכן שאורח החיים שלי כבר לא יהיה רלוונטי, מאותם השיקולים שציינתי קודם. לכן, במקום לפעול בדרך מסוימת, חשוב יותר להעביר מסר עקרוני בצורה מפורשת. המסר העקרוני הוא אותם ערכים מוסריים – אקולוגיה, השלכנות, אלטרואיזם – שמבטאים את השאיפה להיטיב עם העולם, יהיה מצבו אשר יהיה ותהיה הטכנולוגיה בו אשר תהיה. להעביר את המסר הזה זו לא משימה פשוטה: לא מספיק רק להזכיר אותו. מי מאיתנו כבר מכיר את הערכים של אבותינו מלפני 10,000 שנה? (אני בקושי מכיר את הערכים של הסבים של הסבים שלי). קשה מאוד למסרים לעבור יותר מכמה דורות. כשהמסר כן עובר, זה מפני שהוא מספיק מגובש ומפורט, לפעמים הוא אפילו תורה שלמה. וכך עלינו להעביר את אותם ערכים: ללמד בפירוט את ההיגיון ואת הנימוקים ואת ההשלכות שלהם, להעלות מסרים מורכבים על הכתב, לתמצת את המסר העיקרי למשפטים קצרים וקליטים, לדבר על כך עם ילדינו בכל הזדמנות מתאימה, וכו'.

כך, אמנם לא נדע עדיין מה תהיה ההשפעה העתידית שלנו על העולם, אבל נוכל להטות את הכף למקום חיובי, אולי אפילו להטות אותה בסדרי גודל אסטרונומיים, אם נצליח להעביר היטב את המסר.