ניסוי החלפה: פירוק הזהות הקבועה

כאשר כתבתי על הדמיון בין השלכנות לבודהיזם, ציינתי ששתיהן מפרקות את מושג ה"אני" ומבטלות את חשיבותו אל מול ה"אחר". כדי להסביר זאת הצגתי ניסוי מחשבתי קטן, בו מחליפים את מאפייניהם של שני אנשים בזה אחר זה ומגלים שלא ניתן לומר בדיוק החל מאיזה שלב הם החליפו זהויות. כעת, ברצוני להרחיב על הניסוי המחשבתי הזה ולפרט על המסקנות העולות ממנו.

ראשית, חשוב להבין את ההנחה שהניסוי המחשבתי נועד להפריך: ההנחה לפיה קיימת לכל אחד זהות קבועה אשר מנותקת ממאפייניו. זו לא הנחה שנאמרת במפורשת (ואני יכול לנחש שרוב האנשים אפילו יגידו שלא קיימת זהות שכזו), אך היא משתקפת בעקיפין באמונות חברתיות בסיסיות.

למשל, דמיינו שאתם מגלים שבגלל מחלה גנטית ישנה סבירות גבוהה שתאבדו את כל הזיכרון שלכם בעתיד, וחברת הביטוח שלכם מציעה לכם ביטוח שיעזור להתמודד עם מקרה שכזה: סל של כלי סיוע (לימוד, סיוע רפואי ומציאת עבודה) למקרה שדבר שכזה קורה. האם תסכימו להשקיע בביטוח שכזה? סביר להניח שלפחות תשקלו את האופציה. כעת, נניח שמספרים לכם על אדם אחר, זר, שצפוי לאבד את הזיכרון שלו. האם תסכימו לשלם בשבילו על ביטוח שכזה? סביר להניח שהתשובה שלכם תהיה שלילית. אך מה ההבדל בין שני המקרים? בשניהם אתם מתבקשים להבטיח דאגה לאדם שיאבד את הזיכרון שלו. לכאורה, ההבדל הוא שהאדם בסיטואציה הראשונה הוא אני, ואני דואג קודם-כל לעצמי – אך אם איבדתי את הזיכרון שלי, באיזה מובן הוא עדיין "אני"? ההתייחסות המועדפת ל"אני שאיבד את הזיכרון" מראה שאנחנו מניחים שקיימת לי זהות אובייקטיבית שמשאירה אותי אותו אדם גם אם איבדתי את הזיכרון. מכאן שזהות זו איננה מבוססת על הזיכרון. אז על מה כן? אני יכול לשנות את הסיטואציה כך שחברת הביטוח תתמוך בכם במקרה שיש צורך לשחזר את כל הגוף שלכם, או במקרה שאירוע מוחי עלול לפגוע ביכולות או בהתנהגות שלכם, וגם במקרה שקרינה תהרוס את ה-DNA בגוף שלכם. אנו מקבלים כך רושם שקיימת זהות קבועה שמגדירה "אותי", והיא מנותקת מכל המאפיינים שלי ועומדת בפני עצמה.

דוגמה אחרת היא מחשבות תיאורטיות על עצמי. המחשבה "הייתי רוצה להיות מישהו אחר" מדגימה גם היא את ההנחה שקיימת לי זהות מופשטת – כי אחרת, אם הייתי מישהו אחר, באיזה מובן המישהו-האחר הזה עדיין היה "אני"? בפרט, מחשבות כמו "הייתי רוצה להיות חכם כמוהו" מניחות שהזהות שלי שונה מהתכונות שלי. באותה המידה יכולתי לבקש "הלוואי שאני הייתי מת, והיה נולד אדם אחר שזהה לי בכל מובן, והוא נושא את הזיכרונות שלי, אך הוא חכם יותר ממני". בהיעדר זהות מופשטת שמנותקת מהמאפיינים, שתי הבקשות הללו שקולות. אך האינטואיציה אומרת שהבקשה הראשונה היא בקשה סבירה ואילו בבקשה השנייה אין טעם – ומכאן שהאינטואיציה שלנו מניחה שקיימת זהות מופשטת שכזו.

הנושא הזה חשוב במיוחד בדיונים מוסריים. בציבור רווחת ההנחה שהדאגה ל"עצמי" היא ההגיונית ביותר (כאילו ההיגיון אומר שעליי לדאוג רק לעצמי, ואילו הדאגה לאחרים היא אמפתיה רגשית בלבד). אך כאשר מתחקים אחר קו המחשבה שמוביל לאותו "היגיון" אגואיסטי, מגלים שאין לו כל נימוק הגיוני תקף – אלא רק נימוקים מעגליים שכבר מניחים את המבוקש ("עליי לדאוג קודם לעצמי, מפני שזה מה שהכי יעזור לי"), ולכן התנהגות אגואיסטית היא לא באמת יותר רציונלית מאלטרואיזם. וכעת אני מוסיף: לא רק שאין לאגואיזם נימוק הגיוני, אלא שנימוק ההחלפה (שאציג במפורש בהמשך) מראה לנו שמוסר אגואיסטי הוא אפילו לא אפשרי, מפני שהוא מתבסס על זהות קבועה של "אני" כשבפועל לא קיימת אחת כזו: אם, למשל, אני דואג ל"עצמי" של עוד 3 דקות, הרי שב-3 הדקות הללו הזיכרונות שלי מספיקים להשתנות, ההעדפות שלי מספיקות להשתנות, ואפילו החומר המסוים ממנו עשוי הגוף שלי מספיק להשתנות (אני מבצע חילוף חומרים כל הזמן). אז באיזה מובן ניתן לומר ש"אני" של עוד 3 דקות הוא אותו "אני" של עכשיו? כל השינויים הללו הם אמנם מזעריים, אך בבואנו למצוא אמת לוגית אובייקטיבית, אין משמעות לגודל השינוי – או ש"אני" זה המאפיינים שלי, ואז גם אחרי השינוי הקטן ביותר אני כבר לא אותו אדם, או שקיימת זהות מופשטת שמנותקת מהמאפיינים הללו.

בשלב זה חשוב להבהיר שבביטוי "אותו אדם" אינני מתכוון למובן המטאפורי של המילה, אלא למובן המוחלט: מתי ניתן לומר שמבחינה אובייקטיבים אדם מסוים הוא כבר לא אותו אדם שהיה שם בעבר? (בניגוד לשימור המטאפורי שעושים לפעמים בביטוי הזה, כשאומרים "אני מרגיש שהשתניתי ואני כבר לא אותו אדם"). כמו כן, אינני מדבר על הזיהוי החברתי של אדם כ"אותו אדם". לכל צורך חברתי מעשי, ברור שהשינוי שאדם עובר בדקות ספורות (ואף בחודשים ספורים) הוא מזערי, ולכן מבחינה משפטית ניתן עדיין להתייחס לרכוש שלו כאל "הרכוש שלו", ובחינה חברתית רגשית ניתן להתייחס אל הזיכרונות המשותפים כזיכרונות "איתו", ואל הקשרים האינטימיים אותו כאל קשרים עם אותו אדם. אך כל אלו רק הגדרות חברתיות, אנחנו רואים שהשינויים הללו קטנים מאוד (והרי "קטן" הוא עניין סובייקטיבי, ולא לוגי), ולכן לכל צורך מעשי ניתן להניח שעדיים מדובר באותו אדם. אך מתי ניתן לומר שגם מבחינה לוגית אובייקטיבית מדובר באותו אדם? הגישה האגואיסטית, הגורסת שעליי לדאוג רק ל"עצמי", מניחה שקיימת זהות אובייקטיבית שכזו, שהרי בלעדיה בוודאי שלא היה היגיון אובייקטיבי מאחורי הדאגה "שלי" ל"עצמי".

הדוגמה האחרונה שאציג היא האמונה בצדק לשם עצמו. אנשים רבים מאמינים שאדם שביצע מעשה רע, ראוי שיקבל עונש בהתאם – עבור הצדק, ולא רק עבור התוצאות המעשיות של העונש (הרתעה). אמונה שכזו בוודאי מחייבת זהות קבועה אובייקטיבית של אדם, שמאפשרת להגדיר אותו כ"אותו אדם" גם לאחר שינויים קלים – כי אחרת לא ניתן לומר שהאדם הנענש הוא אותו אדם שחטא.

וכעת, אציג במפורש את הניסוי המחשבתי. נניח שלפנינו שני אנשים: הראשון הוא שלמה אשר עומד בבאר-שבע, והשני הוא עמוס אשר נמצא בחיפה. נניח שבאמצעות ניתוח מוח מורכב אנו מחליפים בין הזיכרונות שלהם. האם ניתן לומר שכעת שלמה הוא שעומד בחיפה ועמוס הוא שעומר בבאר-שבע? (כלומר, האם החלפנו בין הזהויות שלהם?). כוונתי היא לזהות האובייקטיבית שלהם, כלומר האם ניתן לומר שזו עובדה שאותו אדם שהיה קודם בבאר-שבע כעת נמצא בחיפה? במילים אחרות – אם שלמה הוא אדם רציונלי לחלוטין והוא אגואיסט (אנו מניחים, על דרך השלילה, שהאגואיזם הוא רציונלי), האם שלמה (שלפני ההחלפה) ידאג לאדם שעומד בבאר-שבע (אחרי ההחלפה) או לזה שעומד בחיפה? אם נניח שהזהויות אכן הוחלפו, המסקנה היא ש"אותו אדם" פירושו "אותם הזיכרונות", ומכאן ששום אדם לא קיים יותר משבריר שנייה, שהרי בכל רגע נתון אנו צוברים זיכרונות חדשים בזמן שזיכרונות ישנים מתעוותים או נהרסים. כל ניסיון להצביע על גבול כמותי של שינוי שהחל ממנו מדובר בשינוי אובייקטיבי של הזהות, יהיה ניסיון מלאכותי שאיננו מבוסס לוגית (אלא רק על נוחות חברתית), וממילא נראה שאין הגדרה אובייקטיבית לכמות של זיכרונות.

בשלב הבא אנו מחליפים בין היכולות שלהם. שוב אשאל את אותה השאלה, ושוב אזכיר שגם היכולות שלנו משתנות ללא הרף. לאחר מכן נחליף בין הנטיות הרגשיות שלהם, בין הרצונות שלהם, ונמשיך כך עוד ועוד. לבסוף נחליף בין הגופים שלהם, שגם הם משתנים כל הזמן (הן במבנה שלהם, והן במסה המסוימת ממנה הם עשויים, ע"י חילוף חומרים טבעי). בסוף, אחרי שהחלפנו את כל מאפייניהם – ניתן כבר לומר ששלמה נמצא בחיפה ועמוס נמצא בבאר-שבע, מפני שכבר החלפנו (שלב אחרי שלב) את שלמה כולו בעמוס כולו. אך לא קיים שלב שבו ניתן לומר שהחלפת הזהות בוצעה (מבלי להסכים שזהותו של אדם משתנה ללא הרף), ואנו מגיעים לסתירה.

המסקנה המתבקשת היא שלא קיימת זהות אובייקטיבית לאדם, או שהיא קיימת והיא משתנה כל הזמן, מפני שהוא מושתתת על מאפייניו. הניסוי המחשבתי הזה זיקק למעשה את המחשבה לפיה לא קיימת זהות מופשטת שמנותקת מתכונותיו של האדם. אמנם רבים יסכימו עם האמירה הזו גם ללא הניסוי, אך רובם עדיין יאמינו באותן אמונות שמושתתות על זהות מופשטת קבועה (למשל: אגואיזם, צדק לשם עצמו) ובמובן זה הם לא הפנימו את האמירה הזו.

שוב אדגיש, מפני שמהניסיון שלי נראה שלאנשים רבים קשה לבצע את ההבחנה הזו: אינני מדבר על זהות חברתית, שהיא סוג של מוסכמה. אני מדבר על זהות אובייקטיבית, זו שמאפשרת לי, לכאורה, לומר "המעשה ההגיוני ביותר הוא שאדאג לעצמי (שיהיה מחר בחיפה, למשל)". לצרכים מעשיים כן ניתן לבסס את הזהות שלי על המאפיינים שלי מתוך הבנה שהם כמעם לא משתנים: "אני" של עכשיו יודע הכי טוב (גם אם לא באופן מושלם) מה "אני" של מחר ירצה לעשות ומה "אני" של מחר יהיה מסוגל לעשות, "אני" של מחר יכיר הכי טוב את "החברים העתידיים" שלי, שהם העתיד של החברים "שלי" עכשיו, והזיכרונות של "אני" של מחר יהיו הכי קרובים לזיכרונות של "אני" של היום, ועוד. לכן הכי הגיוני, מבחינה מעשית, להתייחס אל "אני" של מחר כאל אותו "אני" של היום. התייחסות שכזו שומרת על סדר חברתי, מאפשרת לנו להוציא לפועל תוכניות ארוכות טווח, ליצור קשרים רגשיים, ועוד. זו הסיבה לכך שהכי הגיוני, מבחינה מעשית בלבד, שאדאג קודם כול (אבל לא רק) לעצמי – לא מפני ש"אני הכי חשוב", אלא פשוט מפני שאני יודע הכי טוב מה אני-העתידי ירצה.

היום עצם הדיבור על כך נשמע לנו מוזר, כי האינטואיציה של זהות קבועה טבועה בנו כה עמוק. אך ייתכן שבעתיד הרחוק, כאשר הטכנולוגיה תאפשר שינויים קיצוניים (ניתוח מוחי לשינוי האישיות, מחיקת זיכרונות כואבים, החלפה של כל הגוף ועוד), השאלות הללו יתעוררו, וכבר יהיה קשה להחליט מתי אדם הוא "אותו אדם".

נשים לב שגם פתרונות כמותיים הם בעייתיים: אם אדם ירצה לטעון שקיימת לי זהות אובייקטיבית אך היא משתנה בהדרגתיות בהתאם לשינוי במאפיינים שלי, הוא יצטרך, ראשית, להצביע על דרך אובייקטיבית לכמת את השינוי (באיזה שלב ניתן לומר שבדיוק מחצית מהאישיות שלי התחלפה, למשל?), ושנית הוא יצטרך להתמודד עם מסקנות אבסורדיות: למשל, אדם שפשע יוכל לעבור שינוי גדול – ללמוד לשחק שח-מט, לדוגמה – ואז לטעון "מגיע לי עונש קטן יותר, מפני שאני לא בדיוק אותו אדם שביצע את הפשע – הרי עברתי שינוי גדול ולכן חלק מהזהות האובייקטיבית שלי התחלפה".

החשיבות של ההבנה הזו – שלא קיימת זהות אובייקטיבית קבועה – היא עצומה. ראשית, היא מפריכה את ההיגיון-לכאורה שמאחורי אגואיזם. גם אם היו נימוקים הגיוניים לאגואיזם, הרי שהאגואיזם התיאורטי חסר כל משמעות במציאות מפני שבמציאות שום "אני" לא קיים אובייקטיבית יותר משבריר שנייה. אמנם עדיין ישנם נימוקים מעשיים להתמקדות בעצמי, אך בסוגיות מוסריות רבות הנימוקים הללו לא רלוונטיים. למשל, לא צריך להכיר את מישהו טוב כדי לדעת שסבל גדול הוא דבר לא רצוי, ולכן המעשה ההגיוני הוא להימנע ככל הניתן מגרימת סבל לאחר, ואף לעזור לו להימנע מסבל ממש כאילו היה מדובר בנו. שיקול זה נכון גם בדיונים כלכליים, צבאיים ופוליטיים.

שנית, ההבנה הזו שומטת את הקרקע מתחת לרעיון של צדק לשם עצמו. ניתן להשתמש בענישה כדי לחנך ולשמור על הסדר הציבורי, אך אין היגיון בענישה לשם הענישה.

אתם מוזמנים לחשוב על השלכות נוספות של התובנה הזו ולפתח אותה.