אמפתיה קרה ואמפתיה חמה
יש לנו שתי מערכות של אמפתיה: אמפתיה קרה, שהיא היכולת להבין את רגשות האחר, ואמפתיה חמה, שהיא היכולת להזדהות עם רגשות האחר. איך הן באות לידי ביטוי בחיי היומיום, כיצד הן משפיעות על ריבים ומה הקשר שלהן למאבקים חברתיים?
הייתי ילד שמן. ובתור ילד נעלבתי כשצחקו עליי שאני שמן. לכן כעסתי על חבר לכיתה שצחק עליי במשך תקופה, עד שהבעתי בפניו את הכעס שלי, והוא אמר לי "אבל אתה התחלת, כשצחקת עליי שאני נמוך". אכן, צחקתי עליו שהוא נמוך – אבל מעולם לא תפסתי את זה כדבר מעליב, זו רק בדיחה. וזה בטח לא נורא כמו להיות שמן: בתור ילד שמן הרגשתי שכל המראה שלי מעוות ומרתיע, שבגלל זה לא תהיה לי זוגיות, ושאני אשם במצב שלי. באותה שיחה עם החבר הנמוך נפל לי האסימון שאולי לא תפסתי כמה אני פוגע בו. רק מאוחר יותר, כשדיברנו על הנושא בנעימים, גילינו שאני תמיד חשבתי ש"שמן" זה מעליב יותר מ"נמוך", והוא חשב את ההפך. בדיעבד, הפער הזה לא מפתיע: אני מכיר את החוויה של ילד שמן, עם חוסר הביטחון שמתלווה לכך ועם הדאגות, והוא מכיר את החוויה של ילד נמוך עם כל ההשלכות שאני לא הכרתי. כל ניסיון רציונאלי להסביר למה אחד מהם מעליב יותר מהשני הוא חסר משמעות, כי בסופו של דבר העלבון נובע מרגשות אישיים ולא מחישוב מושכל. אפשר להבין את החוויה הזו רק אם מסתכלים עליה "מבפנים" ולא "מבחוץ", וזה בדיוק ההבדל בין אמפתיה חמה לאמפתיה קרה: אני יכול להבין את העובדה שהוא נעלב כשאני צוחק על הגובה שלו, אבל קשה הרבה יותר להזדהות איתה, כלומר להצליח לדמיין את התחושה עצמה.
כשהבנתי זאת, שמתי לב שרוב הריבים בין ילדים נובעים מהפער הזה: אחד מהם מבצע מעשה שנראה לו זניח (או על הגבול שבין לגיטימי לבין מה שלא), השני תופס את המעשה הזה כפוגע, ו"מחזיר" לו במעשה שנראה לו דומה – אך נתפס ע"י הראשון כפוגע הרבה יותר. הראשון "מחזיר" לו בהתאם, וכך מעגל הקסמים הזה נמשך וגורם ל"פיצוץ". גם בקרב מבוגרים זה יכול לקרות, אך נדיר יותר. אם ילדים יכירו את הפער שבין החוויה מבחוץ לחוויה מבפנים, ויפנימו את ההשלכות שלו, יכול להיות שהתובנה הזו תעזור להם לקטוע את הריב לפני שהוא מתפוצץ. זו לא משימה פשוטה. היא דורשת מילד, בעודו פגוע, לחשוב בליבו "למרות שהוא פגע בי אני לא אחזיר לו. במקום זאת אגיד לו שזה פגע בי". לכן היא מצריכה עזרה של מתווך מבוגר. היא יכולה להועיל גם למבוגרים, כמו בני זוג שמרבים לריב, ולשם כך הם יצטרכו לתרגל חשיבה חיונית על טובת הקשר, במקום דחף למשחקי כבוד.
הפער הזה הוא לפעמים עצום. גם אמירות שנראות סתמיות ומתונות מהצד, כמו "אתה מדבר שטויות" בזמן ויכוח, או "זה לא מצחיק" אחרי שמישהו ניסה להצחיק – יכולות להרגיש פתאום מאוד פוגעניות כשהן נאמרות לך. לכן, אדם שמבין זאת יימנע גם מאמירות מזלזלות שכאלו. הוא יימנע מהן במיוחד בוויכוחים באינטרנט, שם הזלזול ההדדי מרקיע שחקים. אדם שכזה יחליט "לא חשוב כמה הצד השני מזלזל ואף מקלל, אני לא ארד לרמה הזו. לא שווה לי להיכנס למלחמה כזו ולבזבז כוחות נפשיים על אדם זר". הלחץ של ריבים מזיק לבריאות. אם הצד השני מקלל הוא כנראה מרגיש מותקף, אז הוא זה שסובל מהדיון, וזה כבר ה"עונש" שלו.
לבסוף, אתייחס בקצרה לנושא של מאבקים חברתיים. לפעמים, כאשר פלח כלשהו באוכלוסייה מביע כעס על פרסומת או תכנית טלוויזיה שלועגת לו, ומרגיש מיעוט נרדף – אנחנו נוטים לחשוב שהם סתם קטנוניים, ואין סיבה להיפגע. "הנה, אני לא נפגע לעולם כשצוחקים על המוצא שלי, על הדעות שלי או על המגדר שלי". כך גם אני חשבתי. אבל אז הגעתי למקום עבודה בו לכל שאר העובדים הייתה דעה פוליטית דומה, ורק הדעה שלי הייתה הפוכה. זה היה בתקופת בחירות, ואמירות מזלזלות ואף אלימות (איחולים שלא אחזור עליהם פה) נהיו נפוצות יותר ויותר. התחלתי להרגיש שאני מותקף בכל רגע, גם מאמירות שאינן ישירות עליי, אלא על אנשים עם עמדה כמו שלי. הרגשתי גם בודד, כאילו כולם "אויבים" שלי. פתאום בדיחות על הדעה הפוליטית שלי כבר לא הצחיקו אותי בכלל. הן נשאו עמן מטען רגשי כבד של תחושת עוינות. התקופה הזו נמשכה רק מספר חודשים, והיא נתנה לי קצה של מושג מה ההרגשה להיות מיעוט. אני חוויתי אותה לתקופה קצרה, ובלי אלימות פיזית או אפליה מוסדית כלשהי. אני יכול רק לנחש מה מרגיש אדם ששייך כל חייו למיעוט או לפלח מופלה, ומרגיש כל הזמן מותקף מאמירות גזעניות או מיזוגיניות (נשים הן אמנם לא מיעוט באוכלוסייה, אך בקבוצות רבות הן יכולות להיות מיעוט), ולפעמים אפילו חווה אלימות פיזית. פתאום בדיחה בפרסומת או בסדרת טלוויזיה יכולה להכאיב באמת, ומהצד כמעט בלתי אפשרי להבין זאת.
