בין השלכנות לבודהיזם

גם בודהיזם וגם השלכנות הם פילוסופיות-חיים מעשיות, שמטרתן להיטיב עם העולם. למרות שהן הגיעו מרקע גאוגרפי והיסטורי רחוקים זה מזה שנות אור, מתברר שהם חולקים נקודות משותפות רבות – נקודות שהן אופייניות, כנראה, למחשבה הגיונית על החברה, ללא תלות בתקופה או באזור.

למרות שבציבור המערבי אנו נוהגים להתייחס אל הבודהיזם כאל דת, האמת היא שהבודהיזם בבסיסו לא מכיל אמונות על-טבעיות, וגם לא אלמנטים של קדושה או של ידע מוחלט ש"ניתן" למישהו. הבודהיזם מבוסס על חשיבה עצמאית, חקירה והתבוננות – ולכן הוא קרוב יותר לפילוסופיה מאשר לדת. אך הוא מעשי מכדי להיות פילוסופיה, ולכן נכון יותר לומר שהוא תורת-חיים.

הבודהיזם נולד בהודו במאה ה-6 לפני הספירה, פרי מחשבתו של סידהארתה גאוטמה, הידוע גם בכינויו "הבודהה". על פי האגדה, גאוטמה נחשף לסבל האנושי אחרי 29 שנים בהן הוריו הסתירו ממנו כל סבל, והגילוי הזה טרד את מנוחתו ודחק בו למצוא פתרון לסבל האנושי. אחרי ניסיונות רבים ומחשבה מעמיקה, הוא מצא דרך אשר עד היום ידועה בתור בודהיזם. בסיסה של דרך זו הוא שחרור מכל אותן צורות מחשבה מוטעות שהן, לפי הבודהיזם, גורמות לסבל האנושי. במקום אותן מחשבות מוטעות מתגבשת הבנה "נקייה" יותר של המציאות, והיא מכוונת את חוויותיו ואת פעולותיו של האדם.

כ-2500 שנה לאחר מכן, בדיונים אינטרנטיים בחברה המערבית, נולדה התפיסה ההשלכנית, שהיא מעין שילוב של הפילוסופיה התועלתנית יחד עם הידע המדעי האקולוגי והידע הפסיכולוגי-חברתי. בבסיס ההשלכנות נמצאת השאיפה לחיות חיים בהם התועלת שלנו לעולם גדולה מהנזק, ואת המטרה הזו ניתן להשיג רק באמצעות מאמץ והתבססות על ידע מדעי סביבתי וחברתי.

למרות הרקעים הכה שונים לשתי התורות הללו, נראה שיש להן הרבה במשותף (לצד הבדלים רבים). הדמיון ביניהן לא נובע מאיזשהו כוח מיסטי, אלא פשוט מהעובדה ששתי התורות נהגו על-ידי אנשים חכמים שחקרו את המציאות החברתית. הבה נסקור את אותן נקודות דמיון.

1. בראש ובראשונה, המטרה. 

גם אם המילים האלו לא נאמרות במפורש, בשתי הגישות עומדת הבנה לפיה "הטוב" ו"הרע" הם אינם דבר מיסטי בלתי מובן, אלא הם פשוט מה שנחווה כדבר טוב או רע בחוויותיו של יצור בעל רגשות. לכן, שתי הגישות שמות לעצמן למטרה לצמצם (או אף להעלים) את הסבל בעולם, ולהגביר את האושר. זו גישה תועלתנית, והיא עומדת בניגוד לאידאולוגיות אחרות שמקדשות מטרות מופשטות, דתיות או סמליות, ובניגוד לאידאולוגיות לא-תוצאניות שכלל אינן שואפות להוביל לתוצאות כלשהן. כתוצאה מכך, שתי ההשקפות מציעות כללים מעשיים בתור כלים למימוש המטרה המוסרית, ולא בתור ציוויים אבסולוטיים.

2. אמיתות הסבל.

אחד המושגים המרכזיים בבודהיזם הוא 4 האמיתות הנאצלות על הסבל: הסבל קיים; הסבל נובע מהשתוקקות ומבורות; הסבל אינו גזירה משמיים, והוא ניתן לריפוי; סילוק הסבל כרוך בדרך חיים מתאימה (אותה הבודהה תיאר). בהקבלה לעולם הרפואה, האמיתות הללו הן: אבחון המחלה, זיהוי הגורמים למחלה, הפרוגנוזה והמרשם.

אמנם התפיסה ההשלכנית לא מחלקת את טענותיה ל-4 אמירות, וכמובן שלא לאמירות המסוימות האלו ובסדר הזה – אך כל אותן אמירות מקבלות דגש בתפיסה ההשלכנית: ההבנה בדבר קיומן של ההשלכות השליליות שלנו על העולם, במקביל להבנת קיומו של הסבל בבודהיזם, היא הבסיס להשלכנות (והיא המקור לשם התפיסה). בשלב השני, ההשלכנות מצביעה על כך שהנזקים שלנו נובעים מהתנהגות אגואיסטית (צריכת יתר של משאבים, בחירות נוחות שמייצרות זיהום וכו'), בדומה להשתוקקות, והם הולכים וגוברים בגלל בורות וחוסר עניין: רוב האנשים לא מכירים את ההשלכות של מעשינו על הסביבה ועל החברה, או שהם אינם מפנימים את חשיבות הדאגה לסביבה, וגם אלו שמנסים לשמור על הסביבה פעמים רבות פועלים על סמך טענות רווחות בציבור שאינן נכונות בהכרח, במקום להתבסס על מחקרים מדעיים. בשלב השלישי, ההשלכנות מאמינה שניתן לחיות חיים בהם התועלת גדולה מהנזק. זאת בניגוד לגישות אקולוגיות אחרות לפיהן אין לאדם הפרטי כל דרך להועיל ומוטב שיתמקד רק בצמצום מעשיו שלו. רביעית, ההשלכנות מציעה דרכים מעשיות להיטיב עם הזולת, עליהן אדבר בנקודה הבאה.

3. כוונה, דיבור, פעולה – ושאר מרכיבי הדרך.

הדרך המעשית אותה הציעה הבודהה היא הדרך המתומנת הנאצלת: השקפה נכונה, כוונה נכונה, אורח חיים נכון, פעולה נכונה, דיבור נכון, מודעות נכונה, מאמץ נכון, ריכוז נכון. אמנם ההשלכנות לא סופרת 8 עקרונות, אך היא בהחלט מדגישה עקרונות שניתן להקבילם לרוב העקרונות של הדרך המתומנת: ראשית, ההשלכנות דורשת הבנה שהזולת חשוב כמוני, ושכל בעלי החיים והיצורים המרגישים באשר הם חשובים כמו בני האדם. שנית, ההשלכנות מציבה שאיפה אינדיבידואלית מוגדרת היטב, בניגוד לתועלתנות למשל. ניתן להקביל שאיפה זו לכוונה הנכונה של הדרך המתומנת. שלישית, ההשלכנות שואפת לאורח חיים חסכוני במשאבים, בזיהום ובנזקים אחרים לטבע ולאדם. זאת בדומה לאורח החיים הנכון של הדרך המתומנת. רביעית, ההשלכנות שמה דגש על מיזמים חברתיים וסביבתיים ועל בחירת מקצוע מועיל. חמישית, ההשלכנות מדגישה במיוחד את החשיבות של העברת המסרים ההשלכניים לדורות הבאים – פעולה אשר יכולה להשפיע על העתיד יותר משאר הפעולות. לשם כך יש לבנות טרמינולוגיה מתאימה, ובה המילה "השלכנות" עצמה, בהתאם לדעה לפיה השפה משפיעה על המחשבה ועל ההתנהגות. שאיפה זו מקבילה לדיבור נכון. שישית, ההשלכנות מדגישה את הצורך במודעות נכונה: פעולה מתוך נתונים, היגיון ומחקרים מדעיים ולא מתוך אמונות רווחות. למאמץ נכון ניתן להקביל את השאיפה לצמצם את כל ההרגלים המזיקים. רק לריכוז נכון לא מצאתי מקביל השלכני.

4. פירוק ה"אני".

כבר בזמנו הבין הבודהה שבדברנו על אדם, אנו למעשה מדברים על סך כל מאפייניו – גם כאשר אנו מדברים על עצמנו. במונחים של ימינו, ניתן להציג את ההבנה הזו באמצעות ניסוי מחשבתי של החלפה: נניח שאנו לוקחים שני אנשים, ומחליפים בין הזיכרונות שלהם (באמצעות החלפה בין האזורים המתאימים במוח). לאחר-מכן אנחנו מחליפים בין הנטיות הרגשיות שלהם. לאחר מכן אנחנו מחליפים בין הגופים שלהם – וכך אנו ממשיכים עד שהחלפנו למעשה בין שניהם. השאלה היא: החל מאיזה שלב ניתן לומר שהחלפנו בין המקומות שלהם? האם כאשר מוציאים את הזיכרונות שלי ומשתילים לי זיכרונות אחרים – ניתן כבר לומר שאני אדם אחר? הרי ממילא הזיכרונות שלי משתנים כל הזמן (גם זיכרונות קיימים). עובדה זו נכונה גם לגבי כל מאפיין אחר – הרי גם הגוף שלי משתנה ללא הרף. המסקנה המתבקשת היא שלא קיימת זהות אובייקטיבית קבועה של אדם – כי זהות שכזו יכולה להתבסס רק על מאפייניו, והרי אלו משתנים כל הזמן.

בימינו, כאשר מדעי המוח מצביעים על כך שאין באדם מרכיב שאיננו חומרי, ולכן אין בו מרכיב מהותי שנשאר קבוע לאורך חייו, אנחנו יכולים ביתר קלות להבין את האמירה שהתפיסה של "אני" קבוע היא רק אשליה. לכל היותר ניתן לדבר על זהויות של אנשים כהבחנה מלאכותית למען הסדר החברתי. אך בתקופתו של הבודהה, רק אדם חכם במיוחד יכול היה להבין זאת.

השלכנות אמנם לא מתעסקת בשאלות פילוסופיות שכאלו, אך גם האידאולוגיה ההשלכנית מתנגדת, לפחות במישור המוסרי, לזיהוי של "אני" כישות מיוחדת, חשובה יותר משאר הישויות. על פי ההשלכנות, חיים חיוניים הם כאלו בהם האדם מיטיב עם כלל היצורים החיים, ולא רק עם עצמו. אמנם, סביר יותר שאדם יתמקד קודם בחייו שלו – מסיבות מתודולוגיות בלבד (פשוט מפני שאני יודע הכי טוב מה ההעדפות שלי, ולי ההשפעה הגדולה ביותר על מעשיי העתידיים) – אך ברמה המהותית "אני" חשוב בדיוק כמו כל פרט אחר שקיים ומרגיש.

5. נצחיות.

הבודהיזם שואף להשתחרר מתפיסות מציאות צרות של אמיתות זמניות, לטובת הבנות נצחיות. באופן דומה, החשיבה ההשלכנית מבקרת את האידאולוגיה האקולוגית הרווחת היום על כך שהיא מתמקדת בהסתכלות צרה על מה שנכון היום, בעוד שההשלכנות מתחשבת גם במה שעתיד להתרחש בדורות הבאים. לדוגמה, במקום להשקיע בפתרונות נקודתיים של צמצום הצריכה, ההשלכנות מתמקדת בפתרונות ארוכי טווח של טכנולוגיה וחקיקה. במקום להתייחס אל העיר כאל שטח "מת" מבחינה סביבתית, ההשלכנות מתייחסת אל התחזית שבעתיד רוב שטחי העולם (שאינם משמשים לחקלאות) יהיו שטחי מגורים, ולכן במקום להתייחס לשטחי מגורים כאל שטחים אבודים, ההשלכנות מתייחסת אליהם כאל בתי גידול פוטנציאליים מסוג אחר, שגם עליהם יש לשמור. במקום לחנך את הילדים לפי פתרונות מעשיים שנכונים היום ("חסכו בחשמל, כי הוא גורם לזיהום"), ההשלכנות שמה דגש על המטרות עצמן, ועל השאיפה לגלות באופן עצמאי כיצד לממש אותן ("בדקו כל הזמן, באמצעות מחקרים מדעיים, מה גורם לזיהום – וצמצמו אותו"). עיקרון זה מוביל אותנו אל הנקודה הבאה.

6. חקירה והטלת ספק.

בשונה מדתות, כמו גם מאידאולוגיות טוטליטריות, הבודהה לא התיימר לטעון שברשותו נמצאת אמת ודאית וסופית שיש לקבל אותה ללא עוררין. להפך: הוא הפציר בתלמידיו לחקור ולבדוק כל הזמן, ולהטיל בספק גם את דבריו שלו עצמו. כך גם ההשלכנות, שמה דגש על החשיבה של חקירה מתמדת. הידע המדעי והסביבתי משתנה ללא הרף, וכמוהו גם המציאות הסביבתית עצמה. מה שמזהם היום (למשל, חשמל) לא בהכרח יזהם גם בעתיד (למשל, אם כולם יעברו לאנרגיה סולארית). הבנה זו מובילה אל הנקודה הבאה.

7. שינוי מתמיד.

גם בודהיזם וגם השלכנות מדגישים את העובדה שהמציאות משתנה ללא הרף, ומה שנכון עכשיו לא בהכרח יהיה נכון בעתיד. כמו כן, שתיהן מדגישות את הנצחיות של העולם (במקרה של השלכנות: גם את הנצחיות הפוטנציאלית של ההשפעות שלי על העולם) אל מול הזמניות של החיים האישיים שלי.

8. רווחת בעלי חיים.

גם מתפיסה בודהיסטית וגם מתפיסה השלכנית נובעת ההבנה לפיה יש להימנע מפגיעה בבעלי החיים, ולכן שתי הגישות מתאפיינות לרוב בצמחונות או טבעונות.

9. הגינות ואי-אלימות.

נכון, כמעט כל האידאולוגיות בעולם מתנגדות לאלימות. אך רק מעטות מהן שמות את ההתנגדות הזו כאחת משאיפותיהן המרכזיות. בבודהיזם, שלושה מתוך חמשת הכללים שהבודהיסט לוקח על עצמנו הם: הימנעות מגניבה, הימנעות מאלימות מינית, הימנעות משקר. השלכנות, בהיבט החברתי שלה (אשר מקביל להיבט הסביבתי) מדגישה את המטרה של צמצום האלימות בעולם ושל סחר הוגן.

10. אמפתיה מתוך היגיון.

אחד הוויכוחים העתיקים הוא האם ניתן להבין את חשיבותו של האחר, או רק להרגיש אותה (ובניסוח פחות מדויק לדעתי: האם האמפתיה יכולה להגיע מההיגיון, או רק מהרגש). מובן שקיים רגש של אמפתיה, אך נראה שבדיון המוסרי אין טעם לדבר עליו מפני שהוא לא ניתן לוויכוח (אם אדם אומר "לא אכפת לי מאחרים", או "אכפת לי מהם אבל לא מאלו" – בזאת נגמר הדיון ואין עוד מה להשיב לו). מעבר לדיון הרגשי, גם בודהיזם וגם השלכנות מדברות על חשיבותו של הזולת כעובדה הגיונית, ולא רק תחושה אישית. חשיבותו של אדם (או בעל חיים) נובעת מיכולתו להרגיש דברים ולהעניק לחוויותיו ערכים של "רצוי" ו"לא רצוי" (טוב ורע). כל עוד לכולם יש יכולת שכזו – כולם חשובים וראויים לזכויות, ללא כל תלות ברגשות שלי כלפיהם. נימוק נוסף לאמפתיה הוא פירוק ה"אני" – כי אם אין זהות של "אני" שהיא קבועה באופן אובייקטיבי, אז ממילא אין משמעות לגישה אגואיסטית, והיא חסרת היגיון.

ניתן, כמובן, למצוא קווי דמיון נוספים בין שתי הגישות. אך הנקודה הכללית כבר מובנת: כאשר אנשים חכמים יחשבו על החברה ועל המוסר ועל הסבל, טבעי שהם יגיעו למסקנות דומות – וזו עדות לכך שהמסקנות הללו באמת נובעות מחשיבה הגיונית ולא מהטיה חברתית.